סטרס והחרדה הם חלק מהחיים שלנו. הם מגיעים מהעבודה, מהמשפחה, מהחדשות, מהמחשבות שלא נרגעות בלילה.

ובשנתיים האחרונות, מאז 7 באוקטובר והמלחמה, הם הפכו לנוכחים עוד יותר. המציאות הישראלית הוסיפה שכבה של חרדה מתמדת – אזעקות, דאגה לאנשים אהובים, חדשות כבדות, וחוסר ודאות שלא נגמר.

לפעמים זה מצטבר לכדי תחושה כבדה בחזה, נשימה קצרה, או ראש שלא מפסיק לרוץ.

והיוגה יודעת לדבר עם זה.

לא בגלל שהיא פותרת את הבעיות או מורידה את הלחץ החיצוני, אלא כי היא משנה איך הגוף והנפש מגיבים אליו. היא נותנת כלים פשוטים, שאפשר לקחת איתנו לכל מקום – לעבודה, הביתה, לרגעים שבהם הכל מרגיש יותר מדי.

 

מה קורה בגוף כשיש סטרס?

כשאנחנו חווים לחץ או חרדה, הגוף נכנס למצב של 'קרב או בריחה'. מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת – הלב דופק מהר יותר, הנשימה נעשית רדודה, השרירים מתכווצים, והמוח במצב כוננות. זה היה שימושי כשהיינו צריכים לברוח מסכנה, אבל היום הגוף מגיב ככה גם לאימייל מלחיץ או לפקק בדרך לעבודה.

ובמציאות שלנו כאן, הגוף במצב הזה הרבה יותר מדי זמן. אזעקה באמצע השיעור, חדשות כבדות בבוקר, דאגה מתמדת – הגוף לא יודע לצאת ממצב הכוננות. המתח נשאר, מצטבר, והופך כרוני.

והיוגה? היא מפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית – זו שאחראית על מנוחה והרגעה. היא אומרת לגוף: אתה בטוח. אפשר להירגע. גם אם רק לרגע.

 

 

הנשימה – הכלי הכי פשוט והכי עוצמתי

אחד הדברים הראשונים שמשתנים כשאנחנו מתוחים זו הנשימה. היא נעשית רדודה, מהירה, ולפעמים כמו שאנחנו לא באמת נושמים אלא רק שואפים אוויר בלי להוציא אותו עד הסוף.

בשנתיים האחרונות, הרבה אנשים מדברים על זה – התחושה שהנשימה קצרה, שהחזה לחוץ, שקשה לקחת אוויר עמוק. זה לא במקרה. הגוף בכוננות מתמדת, והנשימה משקפת את זה.

והיוגה מחזירה אותנו לנשימה. לא נשימה אוטומטית, אלא נשימה מודעת, עמוקה, איטית.

כשנושמים עמוק – דרך האף, אל תוך הבטן, ומוציאים לאט – הגוף מקבל אות ברור שהכל בסדר. הלב מאט, השרירים משתחררים, והמחשבות פחות רצות. זה לא משהו מיסטי, זה פיזיולוגי לחלוטין. הנשימה משפיעה ישירות על מערכת העצבים.

יש טכניקות נשימה פשוטות שאפשר לעשות בכל מקום – בפקק, לפני פגישה מלחיצה, במקלט, או כשקמים באמצע הלילה עם מחשבות. אפילו חמש נשימות עמוקות יכולות לשנות את התחושה.

 

 

התנועה – לשחרר את המתח שהגוף אוגר

הסטרס מאוחסן בגוף. בכתפיים שעולות, בלסת שסגורה, בגב שמתכווץ. אנחנו נושאים את המתח בשרירים מבלי לשים לב.

ובתקופה הזו, הגוף נושא עוד יותר. הוא נושא את הפחד, את הדאגה, את חוסר הוודאות. והוא מחזיק את זה בפנים – במתח שלא משתחרר, בכאבים שמופיעים פתאום, בעייפות כרונית.

והיוגה מזמינה את הגוף לזוז, להימתח, לשחרר. זה לא חייב להיות תרגול אינטנסיבי – לפעמים מתיחה איטית ועדינה עושה יותר. תנוחות שפותחות את החזה מאפשרות לנשום טוב יותר, פתיחות ירכיים משחררות מתח שמצטבר שם, ומתיחות גב מרגיעות את מערכת העצבים.

יש משהו מרפא בלזוז בקצב שלנו, בלי דחיפה, בלי ציפיות. פשוט לתת לגוף להיות, לנוע, להרגיש. וככל שהגוף משתחרר, גם הראש קצת נרגע.

 

 

הנוכחות – להיות כאן ועכשיו

אחת הסיבות שהחרדה כל כך מתישה זה שהיא לוקחת אותנו לעתיד. אנחנו חוששים ממה שעוד לא קרה, מדאגים לדברים שאולי בכלל לא יקרו. והמחשבות רצות קדימה, רחוק מהרגע הנוכחי.

ובמציאות הישראלית של היום, הדאגה לעתיד היא כמעט מתמדת. מה יהיה מחר, איפה יהיו הילדים, מתי זה יסתיים. הראש לא מפסיק לרוץ קדימה, לנסות לחשב, לתכנן, להיערך.

והיוגה מחזירה אותנו להווה. כשאנחנו על המזרן, ממוקדים בנשימה, מחזיקים תנוחה, מרגישים את הגוף – אין מקום לדאוג. יש רק הרגע הזה.

זה לא אומר שהבעיות נעלמות, אבל לרגע אנחנו לא שם. אנחנו כאן. ויש משהו משחרר בזה – להיות נוכחים, לא לנסות לפתור הכל, רק להיות.

ועם הזמן, התרגול הזה של נוכחות עובר גם אל מחוץ למזרן. אנחנו לומדים לחזור אל הנשימה גם באמצע יום מתוח, להיות עם מה שיש ולא רק עם מה שעוד יבוא.

 

 

המרחב – מקום בטוח להיות עם עצמנו

יש משהו בעצם העובדה שאנחנו עולים על המזרן שכבר עושה הבדל. זה רגע שאנחנו נותנים לעצמנו – לא למישהו אחר, לא למשימות, רק לנו.

והמרחב הזה חשוב, במיוחד עכשיו. כשהחוץ כל כך כבד – החדשות, המלחמה, חוסר הוודאות – צריך מקום פנימי שבטוח. מקום שבו אפשר לשים בצד את הדחיפות, את הדאגות, את הרעש. ולהיות עם מה שיש – עם העייפות, עם המתח, עם הרגשות.

לא לדחוף אותם הצידה, אלא להכיר אותם, לתת להם מקום.

לפעמים זה מביא דמעות, ולפעמים זה מביא הקלה. אבל תמיד יש משהו משחרר בזה – להיות עם עצמנו בלי שיפוטים, בלי ציפיות. פשוט להיות.

 

 

תרגול קבוע – לא פעם אחת אלא המשכיות

יוגה היא לא פתרון מיידי. לא עולים פעם אחת על המזרן ומרגישים שהכל השתנה. אבל תרגול קבוע – גם אם זה רק עשר דקות ביום – עושה משהו עמוק.

הגוף לומד להיכנס למצב של רוגע מהר יותר. הנשימה הופכת טבעית יותר. והמחשבות, למרות שהן עדיין שם, פחות שולטות. יש יותר מרחק ביניהן לבין מי שאנחנו.

זה כמו לבנות שריר – לא רואים את השינוי מיד, אבל עם הזמן הגוף מתחזק. והנפש גם.

ובמיוחד עכשיו, בתקופה שבה הלחץ לא נגמר, התרגול הקבוע נותן עוגן. משהו שאפשר לחזור אליו, יום אחרי יום. לא כי הוא פותר הכל, אלא כי הוא נותן רגע של מנוחה, של חיבור, של תחושה שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו.

 

 

בסוף, זה לא על השלמות

חשוב להבין שיוגה היא לא על להגיע לאיזה מקום מושלם של רוגע מוחלט. זה לא על לנשום נכון או להחזיק תנוחה הכי יפה. זה על התהליך – על להיות עם מה שיש, לתת לגוף ולנפש מרחב, וללמוד להחזיק גם את מה שקשה.

בתקופה שכולנו עוברים, אין ציפייה להיות רגועים לגמרי. אין ציפייה שהחרדה תעלם. אבל אפשר ללמוד איך לנשום דרכה, איך לתת לגוף לשחרר, ואיך להיות נוכחים גם כשהכל סביב מתנדנד.

היוגה נותנת כלים. כלים פשוטים, שאפשר לקחת לכל מקום – לעבודה, הביתה, לרגעים הקשים. והם לא פותרים הכל, אבל הם עוזרים. הם נותנים רגע של נשימה, של חיבור, של תחושה שיש גם משהו שקט בפנים, למרות הרעש בחוץ.